גשר חי ליהודי הגולה

המפתח ללב היהודי עובר דרך "האמהות" ודרך הדאטה

אם נביט ביושר במצב הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, נגלה תמונה מורכבת. מצד אחד, השקעה אדירה וארגונים מפוארים. מצד שני, סטטיסטיקה עקשנית שמראה כי לא מצליחים לגעת ביותר ממיעוט קטן – כ-20% עד 30% מיהודי הגולה (תפוצות).

הסיבה לכך נעוצה בכך שאנחנו פועלים מזה דורות לפי שתי פרדיגמות (תפיסות עולם) בלבד:

• השיטה הקהילתית-דתית ("בואו אלינו"): בתי כנסת, חב"ד, JCC, תנועות נוער וכו'. המסר הוא: "הדלת פתוחה, אתם מוזמנים".
• השיטה האידאולוגית-ציונית ("תמכו בנו או תעלו לארץ"): לובי פוליטי, הסברה, תרומות. המסר הוא: "ישראל זקוקה לכם".

שתי השיטות הללו מצוינות, אך סובלות מאותו כשל מבני: הן עובדות בשיטת "המשיכה" (Pull). הן מחכות שהפרט יעשה מעשה אקטיבי – יירשם, ישלם דמי חבר, או יביע עמדה פוליטית. ומה עם המיליונים שלא ״נמשכים״, שלא דורכים בבית כנסת, שלא מחוברים לישראל או אפילו לא יודעים שהם יהודים? עבור המערכות הקיימות, האנשים האלו שקופים. איננו יודעים מי הם ואין לנו דרך להגיע אליהם.

הפרדיגמה השלישית: משפחה.

לא נדרש מהאדם להירשם למוסד, להיות דתי או ציוני נלהב. נדרש ממנו רק להיות עצמו. בניגוד לשיטות הקיימות המבוססות על אידיאולוגיה, השיטה הזו מבוססת על ביולוגיה ורגש. זאת הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לכל יהודי, באשר הוא.

איך זה עובד? מודל "משפחת ריבלין" לכולם קחו לדוגמה את משפחת ריבלין הירושלמית. שבט עצום שיודע בדיוק מי שייך אליו, שנפגש וששומר על קשר. למה? כי מישהו טרח לנהל את הרישומים ומישהו דאג לחבר בין האנשים. אין סיבה בעידן הביג-דאטה ושירותי איתור קרובים (People Finders) שזה יישאר נחלת יחידים. אפשר להפוך כל משפחת בן חמו או משפחת גולדברג המורחבת ל"משפחת ריבלין".

שלושה רבדים קריטיים: התשתית (הדאטה), הגורם האנושי (הנשים), וההצעה (הערך).

1. תשתית ההכרחית לכל התוכניות: הקמת מאגר אוכלוסין עולמי של יהודי העולם.

זה לא פרויקט חד-פעמי של "הרשמה", אלא מפעל חי ונושם, מתעדכן תמידית, המבוסס על הצלבות מידע, מחקר גנאלוגי וביג-דאטה. בלי מפקד אוכלוסין המודרני הזה, שממפה את הקשרים המשפחתיים בזמן אמת, אנחנו מגששים באפלה. המאגר הוא המנוע שמאפשר לנו לדעת מי שייך לאיזו חמולה ואיפה הוא גר.

2. הסוד האנושי: מכוח נשי לכוח נשי

מי מחזיק את הזיכרון המשפחתי? מי זוכרת את ימי ההולדת, את הקרובים הרחוקים, ומי דואגת לארח בחגים? הניסיון מלמד שברוב המקרים, הנשים הן "שומרות הגחלת" של המשפחה. הן אלו שמתחזקות את הרשת החברתית-משפחתית.

לכן, האסטרטגיה מתמקדת בראש וראשונה בנשים. יתרה מכך: "קציני הקשר" שלנו צריכים להיות "קצינות קשר". נשים יודעות לייצר אינטימיות ושיח רגשי בקלות רבה יותר. כשאישה פונה לאישה אחרת, אם לאם, ומציעה לה לחבר את הילדים שלה למשפחה המורחבת – המחיצות נופלות מהר יותר והחשדנות מתפוגגת.

3. שבירת חסם "הפנייה הקרה"

הבעיה הגדולה ביותר של ארגונים היא פנייה יזומה (Cold Call) נתפסת כהטרדה או שיווק. אנשים מסננים שיחות מזרים שמנסים למכור להם משהו או לבקש תרומה.

השיטה המשפחתית עוקפת את כל המגבלה הזו באלגנטיות כי איננו "מוכרים" שום דבר.

כשאישה מקבלת טלפון שאומר: "שלום, אני מדברת בשם בת-דודה שלך מישראל שמאוד רוצה ליצור קשר", זו לא פנייה של "מוכר-לקוח", אלא פנייה של "משפחה-משפחה". בסיטואציה כזו, הדלת – וגם הלב – נפתחים כמעט מיד. השיח הוא על שורשים, על סבא וסבתא, על שייכות. זהו ערך שהאדם המודרני, הבודד לעיתים, צמא לו.

הגשר החי לישראל

החזון הוא לחבר את ה"אשכולות" המשפחתיים בחו"ל ל"אשכולות" המקבילות בישראל, להפוך את ישראל בעיני יהודים רחוקים ממקום פוליטי למקום בו הם רצויים עם קשר אישי חי לבני משפחה.

"קצינות הקשר" שלנו לא נעלמות אחרי החיבור אלא נשארות ברקע, כמו גנניות מסורות, לוודא שהחום נשמר, שהקשרים מתהדקים, ושמשפחות העם היהודי חוזרות להיות רשת חיה, נושמת ומחוברת.